ביקורת-נאזגולהייר
נכנסתי לי בשערי אולם 1 בקולנוע שבקניון "אורות" בשעה רבע לעשר בחרדת קודש. אני ואלון (מאנווה) תיאמנו את שעוננו ואת הסטיקרים "אני טולקינאי גאה", הערתי לו מספר פעמים בעניין השיווק המאסיבי שהיה צריך להיעשות, הוא החריש. תפסנו את מקומותינו, אני במרכז-ימינה בשורה שבע, הוא בשמאל בשורה שמונה. גברים נשים וטף היו שם (ביניהם אישה עם גלימה אדומה) ואני וחבריי, אפופי ציפיה. מספר דקות עברו עד להחשכת האורות. פרסומות לסרטים ובכלל שכיכבו בהם צעירים אוסטרלים (פאנטה), אוהדי לייקרס קשוחים (ג'ק ניקולסון), נשים חטובות (המלאכיות של צ'רלי שתיים) וכד' חלפו ביעף. ואז, הכל החל.
מה לא נאמר? שאראגורן עושה סנפלינג מצוקים ושיט קיאקים בנהר כלשהו (אנטוואש?), ששפתיה של ליב טיילר צצות בנקודות שונות לאורך העלילה, שהרוהירים האמיצים והגאים נהיו חבורה של פחדנים, שאנשיו של פאראמיר הפכו לפלוגת אס.אס, שבני הלילית שפיספסו את הטרמפ לוואלינור נתנו קפיצה כדי לראות מה נשמע בנקרה (שבהתחשב ביחס החשדני של הרוהירים ובני האדם בכלל לבני הלילית נראה כל העסק הזה כדבילי להחריד), שלגולאס גולש על איזשהו בורד כשפיאתו מתנפנפת לכיוונים שונים, שגימלי היה יכול להיות סטנדאפיסט מבטיח אם לא היה נבצר ממנו להגיע למיקרופון (טה-פס!) וכך גם האנטים שהצחיקו באיטיותם המרגיזה את הקהל כולו.
כמה נקודות אור (או שמא חושך) - גרימא, גרימא וגרימא. ליהוק אדיר לתפקיד, השחקן מיצה כל פרט אפשרי בדמות הזאת והעניק לה עומק שהיה חסר לטעמי בספר. הסצינה שבה סארומאן שולח את צבאותיו לנקרת הלם מזכירה סרטי תעמולה נאצים, וטוב שכך, רק דמעותיו של לשון-כחש היו שוות את הכל. גם הקטע שבו האנטים הרסו את אייזנגארד היה טוב, והאפקטים שבו היו מרהיבים. הקטע עם מרי, פיפין והאורוק האי היה נחמד, ולדעתי ג'קסון היה עושה לנכון אם הוא היה מרחיב אותו, וגרישנאח היה טוב מאוד.
בסך הכל, אכזבה גדולה לעומת הסרט הראשון. אם בסרט הראשון ג'קסון קצת פנה ימינה ושמאלה, הפעם הוא סטה מהדרך והלך לאיבוד בתוך יעראופל. נקווה שהוא ימצא את הדרך חזרה.
הדרך הלא היא נמתחת...