שר הטבעות: שני הצריחים
טרילוגיית "שר הטבעות" הייתה אחד ההימורים הגדולים ביותר בהיסטוריה הקולנועית.
"ניו ליין סינמה" סיכנה, קרוב לוודאי,300 מיליון דולר כדי לצלם בניו זילנד את כל שלושת החלקים בבת אחת. אחרי הסרט הראשון, ידענו שההימור השתלם. "אחוות הטבעת" זכה בארבעה פרסי אוסקר ומכר כרטיסים בסכום של 861 מיליון דולר מסביב לעולם.
החלק השני, "שני הצריחים", מתחיל נכון היכן שהראשון נגמר, והאפקטים המיוחדים אפילו יותר מרהיבים. אבל החלק האמצעי של טרילוגיה הוא תמיד זה שהכי קשה לספר עליו. זה אפילו יותר קשה במקרה הזה, בגלל הציפיות שלנו. הסרט הזה פשוט לא משתווה לראשון.
בספר האמצעי, בארץ התיכונה, האחווה מפורדת. הסרט חותך בין שלושה סיפורים נפרדים- קשה לביצוע בתנאים הכי טובים- אך בלתי אפשרי כאן כי שניים מתוך השלושה טובים יותר לקריאה מאשר לצפייה.
פרודו באגינס וסמוייז גאמג'י (אלייג'ה ווד ושון אוסטין) אבודים במשך רוב הסרט- מנסים למצוא את דרכם למורדור, כדי להרוס את הטבעת. בחלק הזה באפוס של ג'. ר. ר. טולקין הוא לקח זמן לדיון פילוסופי, לא בדיוק התייחסות ויזואלית. בסרט זה זמן ללכת לקנות פופקורן.
בינתיים, חברים אחרים של האחווה נתונים בסכנה. עצים ענקיים, הולכים ומדברים, לכדו שני הוביטים אחרים. את הקטע הזה נהדר לקרוא- במיוחד עם פנס, כשהוריך חושבים שאתה ישן- אבל בסרט זה נראה טיפשי.
בחלק הויזואלי המרומם של הסרט, גאנדאלף (איאן מק'קלן) נלחם בלשון- כחש, שהפך את המלך ה"מקולקל" תיאודן לכלי משחק של הקוסם המרושע סארומן.
אבל אפילו סצינות הקרב טובות יותר בספר. פשוט יש יותר מדי דמויות יצירות- מחשב בשבילנו כדי שיהיה לנו מושג מי נלחם במי.
בסצינה החביבה עליי, ליב טיילר מדברת עם אלפים אחרים בלשונם שלהם. כשהיא יוצאת מהחדר, אני נוגע קלות במרפקי באדם שיושב לידי, ואומר: "האלפית עזבה את הבניין". מעריצים יאהבו את זה, אבל הם בלבד.