16 לדצמבר, 2002
איך ייראו האנטים? זוהי הרתיעה המוקדמת של כל טולקינאי שצופה בגרסת בסרט של "שני הצריחים". השאלה התואמת ב"אחוות הטבעת"- איך עלי אדמות הם ייתקלו בטום בומבדיל הזקן התמהוני?- טופלה על ידי "כריתה" פשוטה, אך האנטים מרכזיים מדי בסיפור מכדי להשמיטם. זה אפשרי לחלוטין לקרוא את שר הטבעת ולהאמין בזקן עץ מבלי לדמיין אותו (האם הוא עץ אנושי, או אדם עצי?). ישנו מספר מבוקר של מצבים הומוריסטיים בסרט הזה המפחיד- ברובו, אך כל משב או גחמה של שטות, כמו נפיחה בציבור, יפיג במהירות את הקסם.
כך שזו הקלה לדווח שזקן עץ הצועד והחורק, עם פני הארצ'ימבולדו המיושבות של גזע עץ ואזוב, הוא יצירה משביעת רצון: קומי באיטיותו, אך גם חכם, ומפחיד. קשה מאוד להצליח בצליל הטולקינאי הזה, של יראת כבוד קדושה משולבת עם הומור מחוספס. למרות שהאקשן בחלק השני הזה של הטרילוגיה נע באופן מוחלט לכיוון עולמם של בני האדם, הדרכים הרבות להיות לא אנושי נחקרות במלואן.
בעיות של צד ההעלאה בדמיון, השאלה המהותית של נקודת חצי- הדרך הזו, היא האם הבמאי, פיטר ג'קסון, יכול ליצור שלמות אומנותית מאמצעו של הסנדוויץ'. האם המילוי הנהדר, לחוץ משני הצדדים על ידי הקרום הנהדר של "המסע מתחיל" ו"המסע נגמר", ייראה חסר צורה?
לא, הסרט מנצח במונחים של עצמו. לעלילה יש כוח דחיפה קדימה בלתי ניתן לעצירה. זו לא רק שאלה, כמו בהמשך של הארי פוטר, של חזרה למקום שאנו מכירים וחידוש הכירותנו עם האנשים המוזרים שם. החבורה המפורדת, מפוצלת לשלוש, לוחצת כמו קלשון, עמוק יותר לתוך תחום חדש ומסוכן. לגבי המחצית הראשונה של הספר המקורי, הקורא נותר באפלה לגבי גורלם של סאם ופרודו. הם נעלמו מן הטקסט ומשדה הראייה שלנו, וכשהם מופיעים בפעם הבאה, הם נראים בודדים ומפוחדים.
ג'קסון בוחר בדרך קולנועית פחות נועזת, יותר מתאימה למוסכמות, של אמירת סיפור, חותך במהירות בין כל שלושת החלקים בו זמנית. זו הייתה אולי בחירה בלתי נמנעת, וזה ללא ספק נותן לאקשן זרם עלילתי רגוע אך התוצאה היא סינון רב לייאוש ולבדידות של מסע ההוביטים. מומחיותו הגדולה של טולקין היא בלגרום לך לחשוב, לא משנה כמה פעמים אתה קורא את הספר שוב שאולי הפעם זה לא יעבוד בסופו של דבר. המסר של הספר השני הוא אין כל תקווה (אבל בואו ננסה בכל זאת). ג'קסון נאמן לזה, אבל סגנון ה"וואם באם" של האפוס פועל כנגדו.
ג'קסון עושה בחירות אומנותיות אחרות בניגוד לספר, אך לעיתים נדירות הן נותנות תחושה של חילול. רובן גורמות לך להעריך מחדש את הסיפור, להסב את תשומת לבך לשנינויות שלא הבחנת בהן. אחדות מהדמויות נראות אפילו עשירות יותר, עמוקות יותר מבתפיסה של טולקין עצמו. ויגו מורטנסן מגלה שקק ושיקול דעת בלבו של אראגורן (הוא מעט קשוח בסיפור). האהבה העמוקה הזו לשלום היא שמניעה אותו להילחם, פרדוקס שגורם לו להיות דומה למלך יותר מכל דמות אחרת. בסטייה קצרה מהספר, הוא מתאחד מחדש, בזיכרון או חלום, עם ארוון (האם פניה דמויות העלה של ליב טיילר למעשה מתארכות בכל פרק?). ההפוגה הנעימה הזאת מרככת את הדמות, מפצה על סרבול אצל טולקין, ושוברת את המלחמתיות הקשוחה.
אלייז'ה ווד (פרודו) בבירור מאבד את כוח החיים כשהמסע נמשך; נופל, מתעלף, דמות מפוחדת ומפחידה. גולום הוא יצירה נהדרת: מדובב על ידי אנדי סירקיס, בעל הפנים עם ההבעה שוברת הלב, הוא הרבה יותר מאפקט דיגיטלי: הוא באמת שם, מדבר לחלל, דוחק את האוויר (חלק מהרושם נובע מהזהירות הקפדנית בה כל יצורי הארץ התיכונה שקולים ביחס זה לזה). גולום הוא תערובת נתעבת של התרפסות ורשעות ובכל זאת הצפייה בו מוכה, משתנק, נבעט כמעט על ידי כל מי שהוא נתקל בו, היא מצערת כמו צפייה בילד שמוכה. פרודו, בין שאר שגיאותיו, אדיב לגולום, רואה בו דיוקן מדאיג של עצמו; סאם, למרות כל מידותיו הטובות, אכזרי. גולום הושחת על ידי "חמדתו", אך ג'קסון מרשים עם סימן כמעט תיאולוגי, בהצעה שאי- היכולת האנוכית שלו לסלוח, היא באמת מה ש"אוכל" אותו.
ישנם כמה סיכונים מהם ג'אקסון נמנע. הפרק הזה, עם סצינות הקרב הדרמטיות ופטישיזם ויקינגי, הארץ התיכונה, סובלת בו זמנית מ
,“bad hair day”
יכלה להתנוון לקלטת וידאו נאה של רוק כבד. כמו שהוא, רק השיער הפרוע והמקורזל של פאראמיר יכול ברצינות להיכנס לתחום ה-
.“spinal tap”
טעות נוספת הייתה לעשות זה סוג של ערב רב פוסטמודרניסטי של בדיחות פנימיות בקולנוע. כשאראגורן נעדר- משוער כמת- מגיע מאוחר לקרב, כל שלגולאס (אורלנדו בלום) אומר הוא: "איחרת". העובדה שהשורה העתיקה הזאת נאמרת באלפית מכפרת על כך. גימלי מצטמצם לכדי דמות קומית- יש דיון נוסף על מתי מותר "לזרוק גמד" אבל אין חוץ מזה שום דבר מגוחך או ערמומי כדי להשפיע על הרצינות המתוחה.
שני הצריחים היא דרמה מספקת ומרתקת כליל בזכות עצמה. באופן בלתי נמנע, בדומה ליאנוס (אל רומי דו פרצופי) היא מביטה אחורה אל הפלך, וקדימה לשעת הדין.
ואחרי שלוש שעות, כך גם אתה.